מה מעכב אותנו?

מה מוריד לנו את האנרגיה?

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב החמישי – השיעמום.

המורה זן מאסטר דה בונג אמר לנו באחד השיעורים שמעבר לשיעמום נמצא אוצר. במנזר בקוריאה ישבנו במהלך שלושה חודשים כ-10 שעות מדיטציה ביום. השיעמום היה מעכב שבא לידי ביטוי די הרבה ובמיוחד לקראת סוף הריטריט. בשבועות הראשונים עוד היתה לי ההתרגשות שאני במקום הקסום הזה עם אנשים מדהימים ומורים שלא חלמתי שאפגוש אבל אחרי למעלה מחודש...השיעמום מהישיבה... רק חיפשתי דרך לצאת מהמנזר.

אבל זן מאסטר דה בונג סונים זיהה את המעכב הזה ובשיחת מוטיבציה שערך לנו באחד הערבים, הוא אמר לנו- תהיו בשיעמום. תהיו עירניים בתוך השיעמום. מעבר לשיעמום מחכה לכם אוצר. זה הפך את המדיטציה למעניינת. זה הצליח לו, למורה. במילים כה פשוטות בעצם העניק לנו מתנה את האנטידוט של השיעמום. את הפתרון לשיעמום.

שיעמום גורם למיינד שלנו ללכת למקומות אחרים ולא להישאר בכאן ועכשיו. "מה יש כאן ועכשיו? כלום לא קורה פה!" טוען המיינד.

אבל זה כל כך לא נכון. המון קורה בכאן ועכשיו. עלינו לפתוח את חוש השמיעה ולהקשיב למגוון הצלילים ברגע זה.

לפתוח את חוש הראייה ולהבחין בצבעים, בתזוזה, בחיים שקורים כאן ועכשיו סביבנו. להתרגש אבל לא לזוז. להבחין אבל לא לתת לזה להשפיע עלינו מלבד להשאיר אותנו עירניים.

להרגיש את האויר, את הטמפרטורה, אולי המגע של הבגדים שלנו על העור או מישהוא שנמצא קרוב אלינו ומגיע למגע איתנו.

כל כך הרבה קורה ברגע אחד שאין לנו אפשרות להבחין בכל הדברים כולם בבת אחת.

במדיטציית הזן אנחנו לפעמים מונחים על ידי מורה המדיטציה להקשיב לשישה צלילים בעת ובעונה אחת ולעקוב אחר הנשימה שנכנסת קרירה לגוף ויוצאת חמימה דרך הנחיריים.

כשהמיינד מוצא ענין- הוא נשאר. אם ימצא עניין בכאן ועכשיו הוא ישאר בכאן ועכשיו. ככה זה עובד. המינד הוא כמו ילד. הוא משתעמם מהר. אבל ברגע שיש לו עניין הוא יכול להיות מסוקרן ועירני שעות ארוכות.

אג'אן ברהמאוואסו, מורה בכיר במסורת הטראוודה, אומר שלמיינד שני מצבים; עשייה וידיעה. כשאנחנו יושבים למדיטציה, אנחנו מביאים את המיינד למצב ידיעה ומשקיטים את מצב העשייה. שיעמום הוא מצב שבו שני המצבים נרדמים ואנחנו מאבדים את היכולת להבחין בין המצבים. לרוב אנחנו נרדמים בלי ששמנו לב.

הפתרון למצב הזה הוא עירנות שלנו. העירנות שלנו להבחין במצבי המיינד השונים. להביא לרגיעה של המיינד העושה והעסוק ולהביא להתעוררות המיינד של הידיעה. לעניין את המיינד בכל מה שמתרחש ברגע זה.

וכל זה יתאפשר לנו כשנהיה המנהיגים של החיים שלנו ושל המיינד שלנו. זו עבודתנו היומיומית. כשאנחנו מבינים את מבנה המיינד. מבררים מה מנסיבות חיינו הביא את המיינד לדאוג, לחשוב, להרהר, לפחד, לכעוס, לשמוח. אם נדע לבצע ניתוק בין מה שהיה לנו בילדות לבין חיינו הבוגרים ונרפא את הפצעים, המיינד יהיה עירני ובמצב הידיעה והבהירות בכל עת שנבחר.

על כן מומלץ לנו לשבת למדיטציה, ולבחון מה עולה במהלכה. נשב מידי יום אנחנו והמיינד שלנו ונערוך היכרות עמוקה.

אחרי שנכיר, נדע איך לסייע למיינד להיות שקט ולהרשות לעצמו לנוח ממצב העשייה ולשהות במצב הידיעה. זו הדרך שגיליתי כיעילה ואפקטיבית כדי להגיע לשקט הפנימי שיש לנו עמוק בפנים. השקט הזה נעלם כי מעליו נוצר הרבה רעש בעקבות חוויות ילדות פחות נעימות. ברגע שנבחין מה הביא את הרעש הזה. נטפל בזה. נרפא את זה. השקט יצוף.

בהצלחה,

יהודית גליק

דהרמה- מרכז זן בגולן ובתל אביב

מנחת סדנאות וקורסים במדיטציה, זן ומודעות עצמית ומטפלת טרילותרפיה

מה מעכב אותנו?

מה עוצר אותנו מהתקדמות "סוערת" להצלחה?

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב הרביעי – הספק.

אני קוראת לו האוייב הגדול ביותר שלי.

מורה זן שאל פעם את התלמידים: " אתם יודעים למה אתם לא מתקדמים? כי אין לכם אמונה בעצמכם".

אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את השיעור הזה של זן מאסטר רינזאי, בכיתי. בכיתי כי ידעתי שהספק הזה שיש לי בי. בעצמי. הוא האויב הכי גדול שלי. שהוא המעכב הכי גדול שלי מהתקדמות והצלחה בחיים שלי. מכל הבחינות.

אבל הבחינה שהכי עניינה אותי היתה התקדמות אל השקט הפנימי שלי.

והספק שדוגר ומערער את האמונה שיש דבר כזה -מקום שקט בתוכי. הספק שאני לא אצליח להגיע למקום הזה בתוכי כי אני לא מספיק רצינית ולא מספיק רוצה ולא מספיק!

הספק הזה הוא המעכב מספר אחת בחיים שלי.

אז איך יוצאים מזה?

קודם כל בכיתי. בכיתי כשקראתי את השיעור. בכיתי כשישבתי למדיטציה ובכיתי בתהליכים אמוציונליים שהלכתי אליהם כדי להתנקות. ניקיתי את כל האירועים שהיו בעבר שלי שהורידו לי את הביטחון העצמי.

ואז, כפי שממשיך המורה רינזאי, הבנתי שבגלל הספק והבטחון העצמי הנמוך, מיהרתי כל הזמן, הרגשתי שאין זמן ואני לא מספיקה שום דבר וכל הזמן רציתי "את זה" וגם "את זה" ורדפתי אחרי דברים ועיכבתי את עצמי עם תאוות חושיות (המעכב הראשון עליו דיברנו) והגעתי לאי נינוחות (המעכב השלישי שעליו דנו) אבל אז למדתי שאם אעצור את המיינד הזה שלי שמסתכל כל הזמן החוצה. אם אעצור אותו, "אהיה לא שונה מכל הבודהות של כל הזמנים", כך מבטא זאת המורה רינזאי בשיעורו על האמונה בעצמנו.

אין ביטחון בקבוע, הקבוע מתואר כמו בית עולה באש שבו לא תמצא מקום להישאר לאורך זמן. השד הרצחני של הקבוע יהיה עליך כהרף עין. הקפד להעיר את הרגע הזה במיינד שלך, את הכאן ועכשיו- זה התמצית של כל הבודהות.

השד של הבודהה הוא הספק. ושניהם, הבודהה והספק הם שניהם אך ורק מצבי מיינד.

ולכן הפתרון של המורה רינזאי הוא לא לאפשר שימשכו אותך או ידחפו אותך.

אל תרשו לראש שלכם לקחת אתכם לעולם ההגיוני ולעולם שבו עושים רק מה שצריך לעשות. ואל תתנו לרגש שלכם לסחוף אתכם לעולם האמוציונלי שבו עושים רק מה שבא לכם ועושים דרמות מכל דבר. תהיו אתם באמצע שמשייטים לאן שהכי מדוייק לכם בכל רגע.

היו בעלי ביטחון וחנכו את הראש שלכם לפרגן לעולם האמוציונלי. לתת לבכי לצאת לתת לשמחת החיים להתבטא, להרשות להתאהב עד הסוף ללא פחד. חנכו את הרגש שלכם לכבד ולהעריך את הידע ואת החוכמה. לתת כבוד לאחריות ולהתמדה.

כך יעלה הביטחון העצמי שלכם מבפנים ויצא החוצה. הראש והרגש שלכם יבטחו בכם. אתם תהיו רגועים לתת להם חופש פעולה וכך תהיו זוהרים מבפנים החוצה.

הספק לא יהיה עוד חלק מחייכם.

זה מה שמלמדים אותנו מורי הזן הגדולים.

"ובכל מקרה", מסיים זן מאסטר רינזאי, "גם אם לא הבנתם אותי, עשו כמיטב יכולתכם".

הספק יצוץ בכל מקום שניתן לו מקום.

בואו נשב אנחנו כל הזמן על כיסא המנהיג של החיים שלנו ולא נאפשר לספק לשבת שם.

בהצלחה,

יהודית גליק

דהרמה- מרכז זן בגולן ובתל אביב

סדנאות מדיטציה, טיפולי טרילותרפיה, קלפי הטאו ועוד

מה מעכב אותנו?

מה עומד בינינו לבין השקט הפנימי?

בתוכינו כמו במעמקי האוקיינוס שוכן לו השקט.

גם כשהאוקיינוס גלי, סוער, במעמקים כחול עמוק שליו.

מה מעכב אותנו מלהגיע לשקט?

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב השלישי – אי נינוחות.

אי שקט פנימי נתפס על ידי הטרילותרפיה כמערכת יחסים לא מאוזנת בין הקול ההגיוני שלנו לקול האמוציונלי שלנו. הקול ההגיוני, נקרא לו- ראש. הקול האמוציונלי, נקרא לו- רגש.

האמת היא שלא באמת יש לנו ראש ורגש ואנחנו לא באמת מחולקים בתוכינו. אבל האמת הזו לא משרתת אותנו. מה שמשרת אותנו זה ההפרדה הזאת. אם יש לי ראש שחושב וזה לא אני, הרבה יותר קל לי להתמודד עם המחשבות שאינן כפי שאני באמת רוצה. ואם יש לי נטייה להיכנס לדרמות ואחר כך אני מתחרטת כל כך אז עדיף לי להאמין שזה לא אני אלא יש לי רגש ושם קורים כל מיני דברים.

החלוקה הזו עוזרת, אז למה לא?

כשיש לי מלחמות פנימיות כאלה בין מה שבא לי לבין מה שנראה הגיוני לעשות.

כשיש לי ויכוח פנימי בין מה שמצפים מימני לעשות לבין מה שנראה לי הכי נכון עבורי.

אם אני חושבת שכל זה – זה אני. אני נכנסת למצוקה.

אבל

כשאני מאמינה שזה רק הראש שלי והרגש שלי שקיבלו חינוך שכזה מהבית, מבית הספר, מהגן ומהשכונה עוד כששיחקתי ברופא חולה ללא תעודה, אזי יש לי תקווה שאפשר לסדר את זה. אפשר לבחור את הדבר הנכון עבורי בכל רגע.

כי יש שם בנוסף לראש ולרגש עוד משהו, נקרא לזה –אני.

ואני יכולה לנהל את חיי באופן מאוזן ומדוייק.

ואני יכולה להמיר את האי נינוחות לנינוחות.

האי נינוחות שנוצרת בגלל חוסר איזון בין הראש לרגש יכולה להגיע לפתרון ולהפסיק לעכב אותנו.

ברגש שלנו יש הרבה אמוציות מין העבר.

בנוגע לרגש אין טראומות גדולות או קטנות. יש טראומות וכל דבר יכול היה לגרום להן. מעבר דירה, מעבר מדינה, כעס של גננת, הורה חולה, הורה שנפטר, ארועים מיניים שונים ועוד.

המשמח הוא שהרגש יכול לשחרר טראומות על ידי בכי, צחוק, רעדים בגוף ועוד. כל מה שהוא זקוק לו זה לפעילות קטרזיס מובנה על ידי מומחים בתחום. (לא לנסות זאת לבד בבית).

אחרי שהרגש משחרר את הקיטור שהיה אצור בתוכו כל כך הרבה שנים, יש תחושת שחרור.

עכשיו אפשר לשמור, ורצוי לשמור, על החופש הזה. לא לפחד לעשות. לא להתבייש, לא לבקר.

על כל הדברים האלו אחראי הראש. הראש משמש כשומר, כעורך דין ואנחנו רוצים שיפסיק להיות נוקשה. ככל שהראש ייטיב לפרגן, להחמיא, להיות "מאהב" פנימי, יהיה לכל המערכת הפנימית שלנו יותר קל.

לסיכום, כל מה שעלינו לעשות זה לשים לב למחשבות שלנו. להפסיק ביקורת, פחד, ביישנות בעצמנו ולהרשות לעצמנו לשחרר רגשות עבר בתהליכים ריגשים אצל מומחים.

בכך לא רק הוכחנו את התעוזה שלנו ואת המאמץ שלנו להיות מאושרים, אלא גם באמת עשינו משהו כדי להתקדם לשם. לפחות להתקדם מאי נינוחות ל- שקט פנימי.

השקט שנוצר כשאין לנו ויכוח פנימי. אנחנו מבטאים רגשות באופן חופשי וללא דרמות ואנחנו נינוחים.

הנינוחות תגיע ואיתה השקט, האושר.

יהודית גליק

דהרמה- מרכז זן בגולן ובתל אביב

מנחת שיעורי מדיטציה וטרילותרפיה בתל אביב - איזון הראש והרגש