לפעמים כשיוצאים למסע חיפוש עצמי יוצאים מנקודת אפס. זו נקודה שבה רמת הסבל הפנימי מספיק גבוהה כדי לתת לנו מוטיבציה לשפר את מצבנו ולמצוא מזור לכאב שאנחנו חשים כי אנחנו לא חיים בנוח עם הדרך שלנו. נמאס לנו ללכת סחור סחור סביב הנקודה ואנחנו פשוט יוצאים. לפחות ככה זה היה אצלי.
נקודת האפס היא אותה נקודה שנחזור אליה בסוף אבל עם תובנות ועם כלים ובעצם במצב הווייתי שונה לגמרי. מצב הווייתי שלא יכולנו להגיע אליו אילו נשארנו בנקודת האפס. נקודת האפס במעגל החיים הפכה להיות נקודת ה-360 מעלות בסוף המסע שלנו. אותה נקודה- שם שונה.
ועדין התחושה כשמגיעים חזרה לאותה נקודה עם זוית שונה היא הרבה פעמים של – חזרה הביתה.
לחזור הביתה לבית המקורי שלנו. למי שאנחנו באמת לפני ששמנו עלינו מסיכות ומעילים ושמיכות. שמנו את כל אלו עלינו כי היה לנו קר, כי לא היינו בטוחים שכמו שאנחנו זה מספיק טוב. כי חינכו אותנו שצריך להתחבא. שיש התניות לקבלת אהבה בעולם הזה. שנקבל אהבה רק אם נתאים למסגרת מסויימת או להתנהגות תואמת לדרישות החברה או האנשים שאיתם אנחנו חיים.
לחזור הביתה זה לחזור למי שאני ולדעת שזה הכי טוב שיש. מתוך ענווה. לא מתוך גאווה. מתוך אהבה ולא מתוך מרד. מתוך קבלה והשלמה ולא מתוך הסתפקות וצניעות.
המסע עובר דרך כאב. כאב שחווינו בילדות כי לא התאמנו לחינוך. כאב שחווינו בילדות כי לא קיבלנו את האהבה שהיה לנו חשוב לקבל- אהבה ללא תנאי. לקבל אהבה גם כשהתנהגנו שלא על פי איך שנתבקשנו. חיבוק גם כשחזרנו מבית הספר עם ציון נמוך. חום והבנה גם כשלא בא לנו לאכול את האוכל שאימא טרחה ובישלה כל הערב.
המסע עובר גם דרך כעס. כעס על זה שלא הרשנו לעצמנו לבכות עד הסוף את הכאב. כעס על שלא עמדנו על שלנו. כעס על זה שכשהיה לנו כעס אז ניווטנו אותו על האנשים שאנחנו הכי אוהבים. ולא התכוונו לפגוע בהם.
המסע ממשיך דרך עצב. העצב על זה שלא כעסנו, העצב על זה שלא הרשינו לעצמנו לבטא. העצב על זה שאי אפשר לחיות ככה עם מסיכות. אין אוויר.
כדי לצאת למסע צריך לבטוח. לבטוח במשהו. בעצמנו או ביקום או בכוח עליון. לבטוח בשביל. בדרך. לדעת שהדרך חכמה מההולך בה ולא מתוך קלישאה אלא מתוך ידיעה אמיתית. ואנחנו יוצאים. יוצאים למסע שלנו בביטחון ורואים כל דבר כסמל ואות עבורינו. סמל ואות שיש אהבה שאוהבת אותנו בעולם ולאו דווקא באה לידי ביטוי באימא שלנו או באבא שלנו. יש אהבה והיא נמצאת פה.
במסע אנחנו רואים לאן המיינד שלנו נודד. לאן המיינד שלנו "בורח" כדי להרגיש טוב יותר. נוח. ואנחנו רואים את עצמנו מחזירים אותו לכאן ועכשיו. מחזירים את המיינד לעמוד מול הפחדים, הסרטים והשדים שלנו. אולי אלו בעצם השדים של המיינד ואנחנו עוזרים לו לעבור דרכם.
כדי לצאת לדרך היינו זקוקים למידה של ביטחון. כדי ללכת בה יהיה לנו צורך בהתמדה, נחישות ומחוייבות. המחוייבות היא סוג של טקס חתונה שאנחנו עורכים עם עצמנו. שבועה פנימית להיות בטוב וברע יחד. אנחנו והמסע שלנו. לא לברוח. לא לוותר. להמשיך ולהיות. חזקים יחד.
מידי פעם במסע שלנו חשוב להרפות. להרפות מהלחץ. להרפות מהרצון להגיע למקום כלשהוא. לפנות מקום בתוכנו עד רמת התא למשהו רענן וחדש שייכנס לחיינו. ללב שלנו. ממקום לאו דווקא צפוי. רק להניח לזה לקרות. היה עלינו לבטוח ועכשיו עלינו לפתוח.
לחזור הביתה זה מסע וניתן להתחיל אותו כשרוצים. הוא מסתיים כשהוא מסתיים. אין צורך לרצות שהוא יסתיים כבר. רק ליהנות מהדרך. להיות במסע ולחוות כל רגע את הכייף הזה שאנחנו בדרך הביתה ואולי כל הזמן הזה אנחנו בעצם כבר שם. בבית.
שלושה דברים מרכזיים: לבטוח, להתמיד ולפתוח בכל רגע ורגע.
כי המסע כבר כאן ואנחנו ההולכים בשביל.
יהודית גליק- מורה לטרילותרפיה ומדיטציה. חיברה את סדנת- לחזור הביתה המתקיימת פעמיים בשנה בדהרמה בגולן.
www.dharma.co.il