לחזור הביתה

לפעמים כשיוצאים למסע חיפוש עצמי יוצאים מנקודת אפס. זו נקודה שבה רמת הסבל הפנימי מספיק גבוהה כדי לתת לנו מוטיבציה לשפר את מצבנו ולמצוא מזור לכאב שאנחנו חשים כי אנחנו לא חיים בנוח עם הדרך שלנו. נמאס לנו ללכת סחור סחור סביב הנקודה ואנחנו פשוט יוצאים. לפחות ככה זה היה אצלי.

נקודת האפס היא אותה נקודה שנחזור אליה בסוף אבל עם תובנות ועם כלים ובעצם במצב הווייתי שונה לגמרי. מצב הווייתי שלא יכולנו להגיע אליו אילו נשארנו בנקודת האפס. נקודת האפס במעגל החיים הפכה להיות נקודת ה-360 מעלות בסוף המסע שלנו. אותה נקודה- שם שונה.

ועדין התחושה כשמגיעים חזרה לאותה נקודה עם זוית שונה היא הרבה פעמים של – חזרה הביתה.

לחזור הביתה לבית המקורי שלנו. למי שאנחנו באמת לפני ששמנו עלינו מסיכות ומעילים ושמיכות. שמנו את כל אלו עלינו כי היה לנו קר, כי לא היינו בטוחים שכמו שאנחנו זה מספיק טוב. כי חינכו אותנו שצריך להתחבא. שיש התניות לקבלת אהבה בעולם הזה. שנקבל אהבה רק אם נתאים למסגרת מסויימת או להתנהגות תואמת לדרישות החברה או האנשים שאיתם אנחנו חיים.

לחזור הביתה זה לחזור למי שאני ולדעת שזה הכי טוב שיש. מתוך ענווה. לא מתוך גאווה. מתוך אהבה ולא מתוך מרד. מתוך קבלה והשלמה ולא מתוך הסתפקות וצניעות.

המסע עובר דרך כאב. כאב שחווינו בילדות כי לא התאמנו לחינוך. כאב שחווינו בילדות כי לא קיבלנו את האהבה שהיה לנו חשוב לקבל- אהבה ללא תנאי. לקבל אהבה גם כשהתנהגנו שלא על פי איך שנתבקשנו. חיבוק גם כשחזרנו מבית הספר עם ציון נמוך. חום והבנה גם כשלא בא לנו לאכול את האוכל שאימא טרחה ובישלה כל הערב.

המסע עובר גם דרך כעס. כעס על זה שלא הרשנו לעצמנו לבכות עד הסוף את הכאב. כעס על שלא עמדנו על שלנו. כעס על זה שכשהיה לנו כעס אז ניווטנו אותו על האנשים שאנחנו הכי אוהבים. ולא התכוונו לפגוע בהם.

המסע ממשיך דרך עצב. העצב על זה שלא כעסנו, העצב על זה שלא הרשינו לעצמנו לבטא. העצב על זה שאי אפשר לחיות ככה עם מסיכות. אין אוויר.

כדי לצאת למסע צריך לבטוח. לבטוח במשהו. בעצמנו או ביקום או בכוח עליון. לבטוח בשביל. בדרך. לדעת שהדרך חכמה מההולך בה ולא מתוך קלישאה אלא מתוך ידיעה אמיתית. ואנחנו יוצאים. יוצאים למסע שלנו בביטחון ורואים כל דבר כסמל ואות עבורינו. סמל ואות שיש אהבה שאוהבת אותנו בעולם ולאו דווקא באה לידי ביטוי באימא שלנו או באבא שלנו. יש אהבה והיא נמצאת פה.

במסע אנחנו רואים לאן המיינד שלנו נודד. לאן המיינד שלנו "בורח" כדי להרגיש טוב יותר. נוח. ואנחנו רואים את עצמנו מחזירים אותו לכאן ועכשיו. מחזירים את המיינד לעמוד מול הפחדים, הסרטים והשדים שלנו. אולי אלו בעצם השדים של המיינד ואנחנו עוזרים לו לעבור דרכם.

כדי לצאת לדרך היינו זקוקים למידה של ביטחון. כדי ללכת בה יהיה לנו צורך בהתמדה, נחישות ומחוייבות. המחוייבות היא סוג של טקס חתונה שאנחנו עורכים עם עצמנו. שבועה פנימית להיות בטוב וברע יחד. אנחנו והמסע שלנו. לא לברוח. לא לוותר. להמשיך ולהיות. חזקים יחד.

מידי פעם במסע שלנו חשוב להרפות. להרפות מהלחץ. להרפות מהרצון להגיע למקום כלשהוא. לפנות מקום בתוכנו עד רמת התא למשהו רענן וחדש שייכנס לחיינו. ללב שלנו. ממקום לאו דווקא צפוי. רק להניח לזה לקרות. היה עלינו לבטוח ועכשיו עלינו לפתוח.

לחזור הביתה זה מסע וניתן להתחיל אותו כשרוצים. הוא מסתיים כשהוא מסתיים. אין צורך לרצות שהוא יסתיים כבר. רק ליהנות מהדרך. להיות במסע ולחוות כל רגע את הכייף הזה שאנחנו בדרך הביתה ואולי כל הזמן הזה אנחנו בעצם כבר שם. בבית.

שלושה דברים מרכזיים: לבטוח, להתמיד ולפתוח בכל רגע ורגע.

כי המסע כבר כאן ואנחנו ההולכים בשביל.

יהודית גליק- מורה לטרילותרפיה ומדיטציה. חיברה את סדנת- לחזור הביתה המתקיימת פעמיים בשנה בדהרמה בגולן.

www.dharma.co.il

מה מעכב אותנו?

מה עוצר אותנו מהתקדמות "סוערת" להצלחה?

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב הרביעי – הספק.

אני קוראת לו האוייב הגדול ביותר שלי.

מורה זן שאל פעם את התלמידים: " אתם יודעים למה אתם לא מתקדמים? כי אין לכם אמונה בעצמכם".

אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את השיעור הזה של זן מאסטר רינזאי, בכיתי. בכיתי כי ידעתי שהספק הזה שיש לי בי. בעצמי. הוא האויב הכי גדול שלי. שהוא המעכב הכי גדול שלי מהתקדמות והצלחה בחיים שלי. מכל הבחינות.

אבל הבחינה שהכי עניינה אותי היתה התקדמות אל השקט הפנימי שלי.

והספק שדוגר ומערער את האמונה שיש דבר כזה -מקום שקט בתוכי. הספק שאני לא אצליח להגיע למקום הזה בתוכי כי אני לא מספיק רצינית ולא מספיק רוצה ולא מספיק!

הספק הזה הוא המעכב מספר אחת בחיים שלי.

אז איך יוצאים מזה?

קודם כל בכיתי. בכיתי כשקראתי את השיעור. בכיתי כשישבתי למדיטציה ובכיתי בתהליכים אמוציונליים שהלכתי אליהם כדי להתנקות. ניקיתי את כל האירועים שהיו בעבר שלי שהורידו לי את הביטחון העצמי.

ואז, כפי שממשיך המורה רינזאי, הבנתי שבגלל הספק והבטחון העצמי הנמוך, מיהרתי כל הזמן, הרגשתי שאין זמן ואני לא מספיקה שום דבר וכל הזמן רציתי "את זה" וגם "את זה" ורדפתי אחרי דברים ועיכבתי את עצמי עם תאוות חושיות (המעכב הראשון עליו דיברנו) והגעתי לאי נינוחות (המעכב השלישי שעליו דנו) אבל אז למדתי שאם אעצור את המיינד הזה שלי שמסתכל כל הזמן החוצה. אם אעצור אותו, "אהיה לא שונה מכל הבודהות של כל הזמנים", כך מבטא זאת המורה רינזאי בשיעורו על האמונה בעצמנו.

אין ביטחון בקבוע, הקבוע מתואר כמו בית עולה באש שבו לא תמצא מקום להישאר לאורך זמן. השד הרצחני של הקבוע יהיה עליך כהרף עין. הקפד להעיר את הרגע הזה במיינד שלך, את הכאן ועכשיו- זה התמצית של כל הבודהות.

השד של הבודהה הוא הספק. ושניהם, הבודהה והספק הם שניהם אך ורק מצבי מיינד.

ולכן הפתרון של המורה רינזאי הוא לא לאפשר שימשכו אותך או ידחפו אותך.

אל תרשו לראש שלכם לקחת אתכם לעולם ההגיוני ולעולם שבו עושים רק מה שצריך לעשות. ואל תתנו לרגש שלכם לסחוף אתכם לעולם האמוציונלי שבו עושים רק מה שבא לכם ועושים דרמות מכל דבר. תהיו אתם באמצע שמשייטים לאן שהכי מדוייק לכם בכל רגע.

היו בעלי ביטחון וחנכו את הראש שלכם לפרגן לעולם האמוציונלי. לתת לבכי לצאת לתת לשמחת החיים להתבטא, להרשות להתאהב עד הסוף ללא פחד. חנכו את הרגש שלכם לכבד ולהעריך את הידע ואת החוכמה. לתת כבוד לאחריות ולהתמדה.

כך יעלה הביטחון העצמי שלכם מבפנים ויצא החוצה. הראש והרגש שלכם יבטחו בכם. אתם תהיו רגועים לתת להם חופש פעולה וכך תהיו זוהרים מבפנים החוצה.

הספק לא יהיה עוד חלק מחייכם.

זה מה שמלמדים אותנו מורי הזן הגדולים.

"ובכל מקרה", מסיים זן מאסטר רינזאי, "גם אם לא הבנתם אותי, עשו כמיטב יכולתכם".

הספק יצוץ בכל מקום שניתן לו מקום.

בואו נשב אנחנו כל הזמן על כיסא המנהיג של החיים שלנו ולא נאפשר לספק לשבת שם.

בהצלחה,

יהודית גליק

דהרמה- מרכז זן בגולן ובתל אביב

סדנאות מדיטציה, טיפולי טרילותרפיה, קלפי הטאו ועוד

מה מעכב אותנו?

מה עומד בינינו לבין השקט הפנימי?

בתוכינו כמו במעמקי האוקיינוס שוכן לו השקט.

גם כשהאוקיינוס גלי, סוער, במעמקים כחול עמוק שליו.

מה מעכב אותנו מלהגיע לשקט?

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב השלישי – אי נינוחות.

אי שקט פנימי נתפס על ידי הטרילותרפיה כמערכת יחסים לא מאוזנת בין הקול ההגיוני שלנו לקול האמוציונלי שלנו. הקול ההגיוני, נקרא לו- ראש. הקול האמוציונלי, נקרא לו- רגש.

האמת היא שלא באמת יש לנו ראש ורגש ואנחנו לא באמת מחולקים בתוכינו. אבל האמת הזו לא משרתת אותנו. מה שמשרת אותנו זה ההפרדה הזאת. אם יש לי ראש שחושב וזה לא אני, הרבה יותר קל לי להתמודד עם המחשבות שאינן כפי שאני באמת רוצה. ואם יש לי נטייה להיכנס לדרמות ואחר כך אני מתחרטת כל כך אז עדיף לי להאמין שזה לא אני אלא יש לי רגש ושם קורים כל מיני דברים.

החלוקה הזו עוזרת, אז למה לא?

כשיש לי מלחמות פנימיות כאלה בין מה שבא לי לבין מה שנראה הגיוני לעשות.

כשיש לי ויכוח פנימי בין מה שמצפים מימני לעשות לבין מה שנראה לי הכי נכון עבורי.

אם אני חושבת שכל זה – זה אני. אני נכנסת למצוקה.

אבל

כשאני מאמינה שזה רק הראש שלי והרגש שלי שקיבלו חינוך שכזה מהבית, מבית הספר, מהגן ומהשכונה עוד כששיחקתי ברופא חולה ללא תעודה, אזי יש לי תקווה שאפשר לסדר את זה. אפשר לבחור את הדבר הנכון עבורי בכל רגע.

כי יש שם בנוסף לראש ולרגש עוד משהו, נקרא לזה –אני.

ואני יכולה לנהל את חיי באופן מאוזן ומדוייק.

ואני יכולה להמיר את האי נינוחות לנינוחות.

האי נינוחות שנוצרת בגלל חוסר איזון בין הראש לרגש יכולה להגיע לפתרון ולהפסיק לעכב אותנו.

ברגש שלנו יש הרבה אמוציות מין העבר.

בנוגע לרגש אין טראומות גדולות או קטנות. יש טראומות וכל דבר יכול היה לגרום להן. מעבר דירה, מעבר מדינה, כעס של גננת, הורה חולה, הורה שנפטר, ארועים מיניים שונים ועוד.

המשמח הוא שהרגש יכול לשחרר טראומות על ידי בכי, צחוק, רעדים בגוף ועוד. כל מה שהוא זקוק לו זה לפעילות קטרזיס מובנה על ידי מומחים בתחום. (לא לנסות זאת לבד בבית).

אחרי שהרגש משחרר את הקיטור שהיה אצור בתוכו כל כך הרבה שנים, יש תחושת שחרור.

עכשיו אפשר לשמור, ורצוי לשמור, על החופש הזה. לא לפחד לעשות. לא להתבייש, לא לבקר.

על כל הדברים האלו אחראי הראש. הראש משמש כשומר, כעורך דין ואנחנו רוצים שיפסיק להיות נוקשה. ככל שהראש ייטיב לפרגן, להחמיא, להיות "מאהב" פנימי, יהיה לכל המערכת הפנימית שלנו יותר קל.

לסיכום, כל מה שעלינו לעשות זה לשים לב למחשבות שלנו. להפסיק ביקורת, פחד, ביישנות בעצמנו ולהרשות לעצמנו לשחרר רגשות עבר בתהליכים ריגשים אצל מומחים.

בכך לא רק הוכחנו את התעוזה שלנו ואת המאמץ שלנו להיות מאושרים, אלא גם באמת עשינו משהו כדי להתקדם לשם. לפחות להתקדם מאי נינוחות ל- שקט פנימי.

השקט שנוצר כשאין לנו ויכוח פנימי. אנחנו מבטאים רגשות באופן חופשי וללא דרמות ואנחנו נינוחים.

הנינוחות תגיע ואיתה השקט, האושר.

יהודית גליק

דהרמה- מרכז זן בגולן ובתל אביב

מנחת שיעורי מדיטציה וטרילותרפיה בתל אביב - איזון הראש והרגש

מה מעכב אותנו?

מה הם הדברים שגורמים לי לדחות למחר?

הדברים בתוכי שמביאים אותי לא להאמין בעצמי.

הדברים שפועלים בתוכי שלא לטובתי.

הבודהיזם מדבר על חמישה מעכבים:

תאווה חושית, סלידה, אי נינוחות, ספק ושיעמום.

במאמר זה נתבונן במעכב הראשון- תאווה חושית.

כששהיתי במנזר בקוריאה המורה דיבר המון על- WANTING MIND  - מצב מיינד שרוצה עוד ועוד ולא נח. מיינד כזה לא נח כי לעולם לא יגיע למה שהוא באמת רוצה על ידי הדברים החיצוניים שהוא רודף אחריהם. כי מה שאנחנו באמת רוצים זה שקט. שקט ששום דבר חיצוני לא יביא. Wanting mind נחשב למיינד שקשור אליו מקל לראש ובקצהו גזר והוא ירדוף אחרי הגזר אבל הוא לעולם לא יוכל להגיע כי תמיד נשמר המרחק מימנו כאורך המקל.

מה שמניע מיינד כזה הוא תאוות חושיות שזו בעצם האמונה שלהשיג דברים חיצוניים יביא אושר. התאוות או הרדיפה אחר מילוי התאוות הופך להיות גורם מעכב כי כשאנחנו עסוקים בריצוי התאוות אנחנו לא עסוקים במסע האמיתי לכיוון האושר.

מה שמעכב אותנו להגיע לאושר ולשקט הפנימיים הם הרעיונות שיש לנו שדברים חיצוניים מסויימים יביאו לנו את זה.

שאם יהיה לי רכב חדיש אז אהיה מאושרת.

שאם תהיה לי זוגיות טובה, אני ארגיש שווה.

שאם יהיו לי הרבה חברים אז אהיה שמחה.

אבל אז, יש לי אוטו חדיש. אני צריכה לשלם עבורו. אני עובדת יותר. יש לי פחות זמן פנוי. ואחרי כמה שנים הוא מתיישן ואני רוצה להחליף אותו לחדיש יותר ושוב עובדת ואני במעגל ריצוי של הרעיונות המוטעים.

מלבד זאת, האוטו הזה לא באמת הביא אותי לאושר. זה שהישגתי את כל הכסף הזה ואת הנוחות שלי מהרכב, לא באמת הורידו אותי ברמת הסבל הפנימי.

נהפוך הוא. זה גורם מעכב. כי בזמן שהייתי עסוקה ברכב, שכחתי מי אני. שכחתי לאהוב אותי בשביל מה שאני ולא בשביל מה שיש לי.

אני לא אומרת שלא נדאג לנוחיות שלנו. זה בסדר לשאוף לבית גדול ולרכב חדיש ולזוגיות טובה. רק בואו נשים לב שאנחנו עושים את מה שבאמת מביא אותנו קרוב יותר לאושר. בואו נשים לב שסדר העדיפות שלנו הוא כזה שיש לנו זמן לאהוב.

שסדר העדיפות שלנו מביא אותנו להיות יותר נינוחים. יותר נעימים לעצמנו ולאחרים. שכייף לנו. שדברים חיצוניים לא מורידים לנו את הביטחון העצמי.

הבודהה אמר שזה לא רק הדברים שאין לנו שגורמים לנו סבל אלא גם דברים שאנחנו כן משיגים כי אז עולה הפחד לאבד אותם.

הכי טוב יהיה לאהוב אותנו. להיות בטוחים. להתקדם ברמת השמחה הפנימית שלנו. להתקדם ברמת הנינוחות שלנו בכל מצב. להתקדם במידת היכולת שלנו לבקש דברים. לתת דברים. לבטוח. לאהוב. מה שמקדם אותי לשם אינו גורם מעכב.

אבל כשאני משיגה את כל מה שאני חושבת שיביא לי אושר ואני עדין לא מאושרת אז, אם אני עוצרת לרגע, אני רואה שלא משנה כמה אני משיגה אני עדין לא מספיק טובה. ואז המוטיבציה יורדת. אני דוחה למחר כל מה שלא ממש דחוף להיום וזה רק הולך ומוריד לי את הביטחון כי הבטחתי לעצמי שאני אעשה את זה היום אבל לא...

כמעט ואיבדנו את הקשר לתחילת המאמר אבל אם תסתכלו היטב. הכל קשור ובאופן מאוד ישיר והגיוני.

אז בואו לא ניתן לרעיונות שיש לנו שאם יהיה לנו משהו- נהיה מאושרים, להנחות אותנו כעיוור שהולך אחרי מישהו רק כי יש לו עיניים. בואו נבדוק אחרי אילו רצונות אנחנו הולכים ואולי טוב יותר יהיה אם נוליך אנחנו את הרצונות שלנו לכיוון האושר.

*

יהודית גליק - מטפלת טרילותרפייה, מנחת קורסי מדיטציה ומלווה אנשים בדרך אל האושר.

נסעתי כמעט יום שלם. לשמחתי חלקתי את השעות הארוכות עם יין הסינית שהתלהבה כששמעה שאני נוסעת למנזר המרוחק כל כך בצפון מזרח תאילנד.

באתר האינטרנט שלהם היו יותר מעשרה עמודים המסבירים את הדרך להתכופף בשיחה עם נזיר ובפרטי פרטים נכתב שם מה מותר ובעיקר מה אסור. יין אמרה שלאחר קריאת המידע לא כל כך רצתה להגיע לשם אבל אני ידעתי שאלו רק "הפחדות". הבודהיזם אמנם פותח זרועותיו לקראת כל תלמיד אבל הוא דואג לברור אותם לרציניים ביותר. מי שקורא את ההוראות באתר ועדין רוצה להגיע צריך לכתוב להם מכתב מנומק שנשלח רק בדואר הרגיל. מכתב כזה עם בול. לא מכתב שנשלח בלחיצת כפתור. הנזירים במנזר היערות הזה לא מחוברים לאינטרנט. יש להם קו טלפון ודואר שמגיע אחת לכמה ימים.

אז אני שלחתי להם מכתב. טרם קיבלתי אישור בכתב להגיע אבל לא היה איכפת לי. רציתי ללמוד מהם. והגעתי. הנזיר מקבל את פנינו בחביבות ואני זוכרת לקוד וכך גם יין נוהגת. מתברר שהנזיר חיכה לי. הוא שלח מכתב אבל אני לא קיבלתי אותו.

נתנו לכל אחת מפתח לקוטי. קוטי הוא מבנה עץ על עמודים שמספיק לשמיכה ולתרמיל. בתוך הקוטי יש רשת כדי להתחמק מהעקיצות  של היתושים ולמטה יש שירותים ומקלחת של מים קרים כמובן. שביל של 15 מטרים להליכה הלוך ושוב לתרגול מדיטציית ההליכה מידי יום. אנחנו בבידוד מוחלט מהמגורים של הנזירים. "תנוחו" אומר לנו הנזיר, "מחר קמים ב-6:00 כדי לעבוד קצת בחצר. בסביבות 8:30 ארוחת בוקר. הארוחה היחידה במהלך היום."

את רוב שעות היום אני מבלה על השביל שלי. 15 צעדים קדימה מסתובבת ו-15 צעדים בחזרה. מסביבי עצים. ומידי ערב באה לבקר לטאה ענקית. בבוקר טיאטנו עלים עם הנזירים. שומרות מהם מרחק מה כדי לא להיקלע למצב שבו אנחנו ליד נזיר לבד. כשרוצים להיפגש או לדבר עם נזיר חייב להיות איתנו עוד נזיר או אדם נוסף.

הימים עוברים ואני מתרגלת מדיטציה בהליכה בכל שעה שלא חם ולא לח מידי. בשאר הזמן אני יושבת או מאזינה להרצאות מוקלטות של מורים שהיו כאן במנזר.

ויום אחד כשאני מטפסת על הגדר אני מבחינה בזה שהשער לא ממש נעול ואפשר לצאת. אני בחוץ. הולכת לעיירה הצמודה ומחפשת חיבור כלשהוא לציויליזציה. כמה ילדים על אופניים, כ-5 על זוג אופניים אחד מצביעים על חנות קטנה, אני נכנסת ומבחינה ב-6 מחשבים. על אחד מהם מצביע בעל המקום ואני מתיישבת ומתחברת לאינטרנט. כמה מיילים, כמה הודעות ואני נרגעת. בדרך חזרה למנזר אני קונה כמה מוצרים בסיסיים ללא חלב. זו המנחה שאגיש לנזירים מחר בבוקר.

לפני שעובדים בניקוי עלים, ניקוי שירותים וניקוי אולמות המדיטציה, הנזירים הולכים לעיירות הסמוכות ומקבצים מזון. תושבי הכפר מחכים להם מהשעה 5:00 עם אורז דביק, עם מנות של אוכל שהכינו או קנו עבורם. כשהם חוזרים למנזר הם נותנים לנו את כל מה שקיבצו ואנחנו עורכים צלחות ענקיות עם כל המזון.

מתנדבים מהעיירות ואורחים, כמונו, מגיעים לתמוך וגם לאכול יחד.
בסביבות השעה 9:00 אוכלים את הארוחה היומית אחרי ברכות ומדיטציה.
בשעה 16:00 קיבלנו שוקו עשוי עם מים או מיץ די מוזר בטעמו ומידי פעם הפתעה- סוכרייה או פרי קטן.

הרעב מתחזק עם רדת ערב ונעשה בלתי נסבל לפני השינה אבל הקיבה התרגלה ואחרי שבוע גם כמות האוכל ששמתי בקערה בבוקר, קטנה.
אנחנו לא באמת זקוקים לכל האוכל הזה שאנחנו אוכלים בדרך כלל.

הכי קשה היה לי לעבוד על קיבה ריקה והיו גם משימות עבודה אחר הצהריים.
בשעות המרובות במנזר היערות למדתי על כמויות אוכל שנחוצות לגוף.
למדתי על השקט. אחרי שיין עזבה ונשארתי לבד במתחם הנשים השקט היה הפתעה נעימה.

ועל מידת החופש. בעודי סגורה בתוך מתחם מנהלת שיחה פעם בכמה ימים עם אחד הנזירים, מתגעגעת לכוס קפה עם חברה או בירה עם החבר'ה, אני לומדת להיות עם עצמי. אני לומדת שחופש זה משהו פנימי. ואחרי שלושה שבועות אני ממש כבר לא זקוקה לבריחות אל העיירה הסמוכה. ואני יוצאת רק כדי לחדש ויזה.

וזהו. גם זה נגמר. אני עוברת לתחנה הבאה...

*

יהודית גליק - מורה בכירה לזן ומדיטציה ומטפלת טרילותרפיה בתל אביב ובצפון.

אני לא כל כך אוהבת צ'אנטינג.

צ'אנטינג זה כמו שירה מקודשת. שרים סוטרות. שיעורים של הבודהה. לרוב זה בשפה שאני לא מבינה. 40 דקות של מילמול מבחינתי. וחייבים לשיר יחד עם כולם. לא אוהבת את זה.

אז פעם אחת במהלך שהותי במנזרי בקוריאה, פשוט הברזתי מצ'אינטינג. הסתובבתי לי באולם התה ופתאום אני פנים אל פנים מול הנזיר הראשי. "לא היית היום בצ'אנטינג"

"כן" אני עונה בחיוך "לא אוהבת את זה"..."פעם אחת לא באת...מה?"

"אם עוד פעם אחת את לא מגיעה, אני אהיה חייב להגיד את זה לזן מאסטר והוא יסלק אותך מהמנזר!" ואחרי הפסקה מול החיוך המזלזל שלי "עכשיו אני אשמור על זה בסוד בינינו"

"לא. אל תעשה את זה. לך וספר לו עכשיו. אני אשא בתוצאות." אני עונה לו.
"אני לא רוצה שלך תהיה קארמה רעה בגללי. אל תדאג, אני אסביר את עצמי לזן מאסטר. אתה רוצה שאני אפנה אליו מיוזמתי?"

הנזיר הראש מחייך ופותח בנימה חדשה : "אני עושה פה כבר 20 שנה דברים שאני לא אוהב"

"חבל." אני עונה

אבל אני בליבי יודעת למה הוא מתכוון.

זן מאסטר סונג סאן סונים, מייסד המנזר הזה נהג לאמר: "אל תאהב ואל תסלוד"   (Don't like, don't dislike). הכוונה היא שלא ניתן משמעות חיובית למשהו אחד ושלילית למשהו אחר. ננהג באופן שווה בכל. נעשה בשביל העשייה. נעשה כי זה הדבר הנכון לעשות כרגע. אם אני במנזר ויש לו"ז אז לעשות בהתאם ללו"ז. ואז הכל בסדר. לא משנה לי אם עכשיו צ'אנטינג או מדיטציה או עבודה או ארוחה. אנחנו קוראים לזה הרבה פעמים- לזרום.

"את באמת ניראית אחלה בחורה" האנגלית שלו לא משהו ואני מבינה שהוא מתכוון לטוב ואולי גם הקשיחות שלו מסתירה רצון טוב ואיכפתיות. "איך זה שיש לך כפתור שקט ואת מדברת? כפתור שקט שמתי לי על הדש כדי שלא יפנו ואליי ולא ידברו איתי במנזר. רציתי להיות עם עצמי. להתמקד במדיטציה ולא בשיחות חולין.

"אז תפסיק לדבר אליי" אני צוחקת ואז אני מבינה ומשתתקת. הולכת לשתות תה.

בפינת התה אנחנו יושבים מידי ערב לשתות תה. מצאתי תה ירוק יפני שכשאני שותה מימנו אני לא נרדמת במדיטציה וזה חשוב. מי שנרדם חוטף. הנזיר הראשי עובר עם המקל מידי כמה דקות ומי שנרדם הוא דואג להעיר אותו. עם המקל. על הגב. זזה לא כואב. זה מעיר. בסופו של כל יום הזן מאסטר עובר ומעודד את כל התלמידים על ידי מכה אחת קטנה על השכם עם המקל. זה מעיר ל-20 דקת האחרונות של היום. אחרי יותר מ-9 שעות מדיטציה ביום כל אחד זקוק לעידוד ולמשהו שישאיר אותו ער כי הדקות האחרונות הן הכי קשות.

יש גם שעה קשה באמצע היום.

משעה 11:00 יושבים שעה רצוף. אני זוכרת שהייתי מבטיחה לעצמי שאם אחזיק מעמד כל השעה בלי לזוז, אני אקבל שוקולד. או טיול ביער.
מותר היה לצאת מהמנזר לטייל ביער. זה היה כייף גדול. בין העצים זרמו מים ורק לשבת ולצפות בהם ובעצים היה משבב את נפשי מהישיבה הארוכה למדיטציות במהלך החודשים ששהיתי בקוריאה.

הישיבה למדיטציה העמיקה מידי יום לרבדים בתוכי. ראיתי את החיים שלי. מה עשיתי איתם עד היום. מה אני רוצה ואיך אשיג את זה.

יום אחד התחלתי לבכות באמצע הצ'אנטינג. חברה לידי הושיטה לי טישיו. אף אחד לא שאל אותי מה קורה. היה נראה כאילו זה ברור מאליו ושזה שלי. יש משהו קסום בדרך ההתייחסות הזו. לא מתערבים. מושיטים טישיו כי זה הדבר הנכון למי שצריך עכשיו לנגב דמעות. דלת הזן מאסטר תמיד פתוחה. תמיד אוכל לגשת אליו ולדבר איתו. אף אחד מהנזירים או המשתתפים האחרים לא חושב שהוא יודע ולא מתערב בעבודה שלי איתי ובעבודה של הזן מאסטר. כולם סומכים עליו שהוא רואה הכל ויודע מה לעשות. זה השרה בי ביטחון שאני במקום הנכון.

כל בוקר התעוררנו בסביבות 3. תלוי מי הראשונה לשירותים.

התחלת היום בקידות. קדים 108 פעם בבוקר. כולם יחד. עולים יורדים לקידות בתזמון מדוייק. כשזה לא קורה. המאסטר עוצר ומבקש "יחד!"

זה כמו התעמלת בוקר. הברכיים כואבות ואז יש כמה דקות למתיחות.

צ'אנטינג הבקר קצר יחסית ואז מדיטציה וארוחת בוקר.

ארוחת הבוקר היא רישמית. זה אומר שכל סועד לוקח לעצמו את 4 הקערות שלו. פורס מפית על הריצפה. האחראים על חלוקת האוכל עוברים ומחלקים אורז, מרק וכל זוג סועדים מקבלים מגש עם קערות של תוספות. בסוף מנקים את הקערות עם טיפה מים שמקבלים ואין שאריות. צריך להיות שם כדי להבין איך זה עובד.

אורז על בוקר. מתכון לכמה בעיות עיכול אבל מתרגלים ושותים הרבה והכל בסדר.

האוכל במנזר בקוריאה הא מהטובים שזכיתי לאכול. נשים מהכפרים הקרובים מגיעות מידי יום לעבוד במטבח. עמלות כל היום כדי שלנו יהיו 3 ארוחות מלאות, משביעות וטעימות.

הן אומרות  שהן רוצות להקל עלינו את העבודה.

הנזירים תורמים לחברה הקוריאנית. תושבי הכפר לא רק מגיעים למדיטציות בסופי השבוע הם גם מגיעים להתייעץ עם המאסטר או נזירים אחרים בכל העניינים שלהם. זוגיות, עבודה, בריאות הנפש. הדרך שלהם להודות לנזירים ולמנזר על העבודה הרוחנית היא בבישול, תרומה כספית ותרומה של בילויים. אחד הבילויים האהובים על הנזירים זה הבילוי הדו שבועי בספא המקומי.

אחת לשבועיים בערך, מקבלים הנזירים אורחי המנזר כניסה חופשית לספא המקומי. מתקרצפים, מבלים בסאונה ולעתים מקבלים עיסוי קצף. מנוחה משעות המדיטציה הרבות.

כ-10 שעות מדיטציה ביום ועוד שעתיים עבודה בגינה, באולמות ובמטבח הם הספק יפה ומכובד ליום ומידי פעם המנוחה היא מצרך חשוב. בדרך לספא ובחזרה רובינו מדברים אחד עם השנייה. אפילו הנזירים מסתקרנים ומדברים.

עם מפה אני מסתובבת בעיירה ציורית בדרום מזרח יפן ומחפשת את המינזר. בין סמטאות ומול הר אני מוצאת.

קבלת הפנים לבבית וחמה אפילו מישהיא שמדברת עברית. אחרי יום התאקלמות אני חשה את אוירת ה"עבודה" שיש במקום. לעולם לא תמצא את עצמך לבד באולם המדיטציה הגדול. תמיד מישהוא עם מוטיבציה גבוהה נמצא שם. יושב. מביט על חייו ומשיל שכבות של "אישיות".

השכמה מוקדמת, כורי השינה נמסים לתוך שיעור התעמלות הבוקר הנמרצת שמנחה אחד הנזירים הבכירים. ועכשיו אני עירנית לפחות למשך השעות הקרובות.

במדיטציה מול קיר לבן על כרית שחורה ונפוחה אני יושבת זקופה שומעת את נשימתו של הנזיר שעובר עם המקל ובוחן את הישיבה שלנו. נשימתי נעתקת כשאני חשה את המקל שלו על גבי עד שאני שמה לב שהוא רק מניח אותו לאורך עמוד השדרה שלי, מחכה שאתיישר על פיו. נרגעת וממשיכה לבהות בחיי. מחשבות הולכות ובאות.

וכבר שעת העבודה הגיעה. לכל קבוצה יש משימה יומית לנקות או לסדר ובעיקר לעשב. העישוב הוא משימה יומיומית במינזרים בכל העולם. עבורי זה עישוב המחשבות השוטות עם כל עשב שאני עוקרת מהאדמה.

ביפן המינזרים לרוב ממוקמים ליד בתי הקברות של העיירות. הנזירים שומרים על הקברים, מברכים עליהם ומחליפים מים בכוסיות המונחות שם לצד הנרות. זה התפקיד שקיבלתי במינזר הקטן והנחמד ביפן. אולי כל אחד מקבל משימה שמתאימה לאישיות שלו, ל"עבודה" שהנזירים רואים שהוא צריך לעשות עם עצמו? לא יודעת ...

אני, קיבלתי להסתובב בין הקברים, לכבד את המשפחות שנשארו בלי יקיריהם על ידי שמירה על המצבות על פי מינהגיהם. ומה הם החיים ומה הוא המוות?

הנזירים נחמדים ודורשים מעצמם בדיוק את מה שהם מלמדים אותי. משמעת, מוטיבציה. מוטיבציה להיות אנשים נוחים לבריות. מוטיבציה ליהנות מהדרך. מוטיבציה לשרת את המורה.

רגע אחד זכור לי היטב באולם המדיטציה. חשתי כאילו אור גדול נכנס. צמרמורת בכל הגוף וחווייה של הקלה נפשית. נהניתי מהברכה הזו שהציצה לתוך חיי עד לסיום המדיטציה וכשהסתובבתי לקום ראיתי שהפעם, המורה – אב המינזר, היה באולם איתנו. מפאת גילו ומצבו הבריאותי הוא לא השתתף בישיבות הממושכות אבל כנראה שהפעם במהלך המדיטציה הוא נכנס בשקט לאולם ואולי זו היתה החוויה שחוויתי באותה ישיבה.

אחרי שירת הבוקר והישיבה למדיטציה, אוכלים ארוחת בוקר. האוכל במינזרים הוא מהטובים שחוויתי. הנזירים שעובדים במטבח משקיעים בתזונה בריאה וטעימה. רק כשהנזירים עוזבים את המינזר לימי קיבוץ הנדבות בעיר, ניתנת ההזדמנות לנשים אשר במינזר, לבשל עבורם. אני ראיתי את היום הזה כיום כייף. להיות מרוכזת בבישול יפני, לתת לנזירים שעמלים קבוע מול האש מעט מהאהבה שלנו.

והם תמיד מרוצים מהבישולים ומודים ושבים ומודים לנו.

הכל כאן מוערך. הכל זורם בשקט מפעילות לפעילות. ובזמן הפנוי ישבתי שעות מול הגן היפני שבו כל אבן נמצאת במקום הנכון.

מידי פעם הגיע נזיר ושוחחנו על הדרך שכל אחד עובר.

אנחנו עולים על יצועינו בסוף היום עייפים ומרוצים לקראת עוד יום שבו הסיכוי להגיע לידיעה הגדולה. להגיע להרפייה של כל מה שנדמה לנו כנכון. לרוקן את הכוס.

אחת לכמה ימים, יום חג. יום שבו על פי המסורת נוהגים לרחוץ יחד ולהתקרצף באמבטיות גדולות. המים מחוממים בעזרת מדורת עצים קטנה. מסורת עתיקת יומין. עם סיום המרחץ, לבושי חג אנחנו מגיעים לאולם לשיעור זן מהמורה. לא לפני טקס התה המסורתי.

הכל כל כך מסודר, מאורגן ולכל תנועה חשיבות. בידיים רועדות אני מגישה את התה לשכנה לידי ושכנתי מצד שני מגישה לי. ואז עוגייה ודבר המורה מתחיל ונכנס לאוזניי כעוגייה המתוקה ביותר שחוויתי.

דמעות ניגרות על פניי למשמע התשובה של המורה לשאלה ששאלתי. התרגשות. אהבה. התשובה שלו כל כך פשוטה, כל כך קצרה. ואני בעיקר חווה את ההוראה שלו מתוך מקום של שקט.

יפן לא כל כך קשוחה. ברגע שאני מקבלת כל בקשה וכל משימה כמשימה שתקדם אותי בתירגול שלי, אני שמחה עליה. עיניי יוצאות אל הנזיר הראשי שיתן לי עוד תפקיד. עוד כלי שיתמוך במוטיבציה שלי. והוא עושה זאת באהבה. בקשה אחת היתה לו- תלמדי יפנית. קשה לי באנגלית. ושנינו צוחקים בקול.

*

סוף שבוע מנזרי עם יהודית בדהרמה - מרכז זן ברמת הגולן

עוד סיפורי מנזרים בקישור המודגש.

"תמיד שמעתי את הראש שלי מדבר מבפנים ומבקר, וטוען ולא מאשר לי לעשות דברים שבא לי," היא אמרה לי, "אבל את יודעת מה התחדש לי? שאני יכולה לענות לו. לא עלה על דעתי שזה אפשרי. הייתי כל כך שבויה וקפואה מולו שלא הגבתי ולא אמרתי את מה שאני רוצה."

אולי בשלב הזה של המאמר אתם חושבים שפשוט שכחנו לקחת את הכדורים היום.

אז זהו שלא.

אני בטוחה שגם אתם, קוראים יקרים, שומעים את הראש שלכם. זה לא חדש לאף אחד. התמונה- אני מתעוררת בבוקר. פוקחת את העיניים ואז מתחילות מחשבות. לפעמים על מה שחלמתי. לפעמים על מה שיש לי לעשות היום ולעתים על מה שעשיתי או לא עשיתי אתמול. מוכר לכם?

אולי החידוש הוא שהקול הזה הוא לא אתם.

הקול הזה הוא הראש שלכם שהתחנך במהלך שנות חייכם בבית, בשכונה, בגן, בבית הספר. אבל בתוככם יש קול אחר. גדול. עצמתי. חכם בהרבה. הקול הזה הוא אתם והוא לא הרבה יותר מקול, זו האמת.

הטבע האמיתי שלכם, לא משנה לו אם אתם סנדלרים, אופים, מורים או מטפלים. הקול הזה משתמש בחוכמה עתיקת יומין כדי ליצור את המציאות הכי כייפית ופשוטה.

אז הראש הזה הוא רק צורת חינוך והסקת מסקנות מדברים שקרו. אתם יכולים ומוזמנים בהחלט פשוט לענות לו. להגיד לו מתי מתאים לכם לעשות את מה שהוא מציע ומתי לא. מתי מתאים לכם לשמוע אותו ומתי לא. מתי אתם רוצים רק שקט. כלום. מנוחה.

מוכנים?

אז בואו נתחיל בעדינות. בכל זאת, הקול הזה נתן שירות לא רע בכלל עד היום.

רישמו 20 דברים שאתם לא אוהבים בכם.

יתכן שהראש יתנגד לפעולה זו. "את הכל אני אוהב", הוא יגיד לכם. אולי הוא ירשה לכתוב 5 דברים. אולי כלל לא. "ביקורת, מה רע בביקורת? הרי זה ביקורת עצמית כדי להשתפר..." "כעסים? מה לא בסדר בזה? אם מעצבנים אותי, אני כועס. מה עדיף? לשתוק ולהיות חננה?" אלו רק תשובות אחדות של ראשים שהיו אצלי במפגשים. אתם, תרשו לעצמכם לרשום כל מה שעולה לכם על דעתכם. אל תוותרו על ההזדמנות כי מה שנכתב על הדף הוא לא יותר מרשימה של הרגלים שלמדתם מכורח הנסיבות והכל בסדר.

קיראו בקול רם. "הדברים שאני לא אוהב/ת בי הם:...

איך התחושה?

*

שיעורי מדיטציה | מנזר זן | פעילות זן | טיפולים אישיים | סיפורי זן | דארמה

תלמיד הגיע למורה שלו עם בעייה:

"אני כאן, מורה, כי אני מרגיש עלוב ואין לי כוח לעשות כלום.
אומרים שאני לא שווה שום דבר, שאני לא עושה שום דבר כמו שצריך, שאני טיפש ואידיוט". "איך אוכל להשתפר? מה אוכל לעשות כדי שיעריכו אותי יותר?"

המורה, בלי להסתכל עליו, אמר לו:
-אני מצטער מאוד, צעיר, אבל עכשיו אינני יכול לעזור לך. קודם עליי לפתור בעייה שיש לי, אולי אחר כך...  ואחרי הפסקה קצרה אמר:
"אם תעזור לי ואוכל לפתור את הבעייה שלי מהר, אולי אוכל לעזור לך לפתור את שלך".

"ודאי המורה", אמר הצעיר. אבל הרגיש שוב לא מוערך.

המורה הוציא טבעת אחת מהאצבע הקטנה, נתן אותה לצעיר ואמר:
"קח את הסוס ולך אל שוק. עליך למכור את הטבעת הזו כי עליי לשלם איזה חוב.  אתה צריך להשיג עבורה את המכסימום האפשרי ואל תקבל פחות ממטבע זהב אחד. לך וחזור עם המטבע הכי מהר שתוכל".

הצעיר לקח את הטבעת ויצא לדרך.

כשהגיע אל השוק התחיל להציע את הטבעת לסוחרים.

הם הסתכלו בעניין מה, אך כנקב במחיר, אחדים צחקו ואחרים פנו לצד השני מבלי להסתכל עליו. רק זקן אחד היה אדיב מספיק להסביר לצעיר שמטבע זהב הינו מחיר גבוה עבור טבעת אחת.
בנסיון לעזור לצעיר הציעו לו מטבע כסף ומטבע ברונזה, אבל הצעיר המשיך עם הנחיות המורה ודחה את ההצעות.
אחרי שהציע את התכשיט לכל מי שעבר בשוק, וחש מדוכא מכישלונו, עלה על סוסו חזרה למורהו.
הצעיר השתוקק למטבע זהב כדי לקנות הוא בעצמו את הטבעת ולשחרר את המורה מדאגתו וכך לקבל את העזרה והעצה.

הוא נכנס לבית המורה ואמר:
"המורה, אני מצטער מאוד אבל זה בלתי אפשרי להשיג את מה שביקשת. יכולתי להשיג 2 או 3 מטבעות של כסף אבל אינני חושב שאפשר לרמות אף אחד בנוגע לערך הטבעת".
"אתה אומר דבר חשוב, צעיר", ענה המורה בבת שחוק.
"קודם עלינו לדעת את ערך הטבעת. קח שוב את הסוס ולך אל הצורף. מי ייטיב לדייק בערך הטבעת אם לא הוא?"
"אבל לא איכפת לי כמה יציע לך, אל תמכור אותה. חזור לכאן עם הטבעת שלי", הסביר המורה.

הצעיר הלך לצורף ונתן לו את הטבעת כדי שיבחן אותה. הצורף בחן אותה עם זכוכית מגדלת, שקל אותה ואמר לו:
"אמור למורה שלך שאם רוצה למכור אותה כעת, אינני יכול לתת לו יותר מ-58 מטבעות זהב".
- "58 מטבעות זהב!!!" זעק הצעיר.
- "כן", ענה מומחה התכשיטים, "ואני מאמין שעם הזמן אוכל להציע קרוב ל-70
מטבעות, אבל אם המכירה דחופה...".

הצעיר רץ נרגש לבית המורה כדי לספר לו את מה שקרה.
אחרי ששמע את הסיפור מפי הצעיר, אמר לו המורה:
"אתה כמו הטבעת, תכשיט יקר ערך וייחודי. רק מומחה יכול לאמוד את ערכך. חשבת שכל אחד יכול היה לגלות את ערכך האמיתי?"
ובאומרו זאת, חזר לענוד את הטבעת.

כולנו כמו תכשיט זה. יקרי ערך וייחודיים והולכים בכל השווקים של החיים מצפים שאנשים לא מיומנים יאמדו את ערכינו.

ואני אומרת, מי המומחה לאמוד את ערכך אם לא אתה בעצמך?

*

מדיטציות | מרכז זן | פעילויות זן | טיפולים אישיים | סיפורי זן | דהרמה